אני בית”ריסט

אני חושב שהאהדה לבית"ר נגמרה גם היא מחזור אחד לפני הסוף, הפעם בקרית אליעזר, כשלקחנו (כן, כוס אמק, לקחנו) אליפות בגלל הפחד של בית שאן. ואולי זה נגמר בגלל צירוף העובדות: ההקפצות על הרגל של ביבי בטדי, ה"מוות לערבים" - לא רק הצעקה אלא הכוונה האמיתית - החוזים על המפיות, האוחניזם, העובדה שהקבוצה התגלגלה לחובות של מאות מיליוני דולרים ומשה דדש עדיין עישן סיגרים עם דיוקן של קסטרו עליהם. אולי היו אלה כל התוכניות עם דנקנר ו"ידוענים" אחרים, שלקחו ממני את הקבוצה והלאימו אותה.

אני מודה: יש אפקט של שמחה במה שקורה בבית"ר. לא רק מבחינת החטא ועונשו - בית"ר ממשיכה בדרך שבית שאן סוללת כבר שלוש שנים, אלא בעיקר בגלל שההרס הזה יכול להוביל להחרבה ולבנייה מחודשת עם קורות מבוססים יותר, עם תוכנית מתאר, עם פיקוח הנדסי.

ועדיין כואב הלב. כואב הלב כי בית"ר, תסלחו לי על המליצה, היא תנועה עממית, לא מועדון כדורגל. היא מקום חיבור ומפגש לאלפי אנשים עם רקע סוציו אקונומי דומה, היא מכוערת ואסטתית מספיק בכדי להקיא מתוכה את הגוטמניזם. היא רומנטית, אפלה, מרתקת. היא חנות מכולת שהפריץ האשכנזי קנה וזרק את העובדים המזרחיים המסורים שלה כדי לעשות עוד בוחטה בבורסה, שרצה עכשו ומיד בלי לבזבז שניה כדי לבדוק את היסודות (שלום לאולמי ורסאי), שדאג לביתו. יותר מכל תקופה אחרת בהיסטוריה שלה זכאית בית"ר ירושלים לתואר - "הקבוצה של המדינה". אם תסתכלו עליה - תראו אותנו.

ועוד תהיה אחת, קטנה: מה קורה עם גברי לוי? הוא מעורב? מה יש לו להגיד על הקריסה של המועדון מספר אחד בארץ? איך זה אמור להשפיע על מכירות המרצ'נדייז של הליגה? הלו גברי, שומע?