לא מזמן ראיתי פרק מהדור הבא. Cause and effect.
הפרק הזה גרם לי לחשוב לחשוב המון. עלה בדעתי שהסדרה הזו, הדור הבא רק משתבחת עם הזמן. פרק מהמם, תשמעו, אין לו פואנטה בכלל, הוא לא נועד להעביר שום מסר, אין לו ערך עלילתי בכלל והוא לא מקדם שום דבר. זה פרק שבא, בסופו של דבר לפתור את עצמו ולא יותר מזה. קצת אקשן, קצת דרמה, קצת להסתכל על סצינות מזויות שונות (ארבע חמש פעמים), פרק סטר טרק הדור הבא ממש במיטבו. דרך אגב, רוב הפרקים של הדור הבא הם כאלה, "פותרים את עצמם", בהרבה סדרות זה כך, בדור הבא זה פשוט הפך לאומנות.
אבל לא באתי לקשקש על סדרה שפותרת את עצמה, למרות שהיא מצוינת. באתי לשתף אתכם במה שעלה לי כשצפיתי להנאתי באחד הפרקים האהובים ביותר בסדרה הגאונית הזאת.
הפרולוג מסתיים בזה שהספינה מתפוצצת אחרי שפיקארד קורא לכולם "טו אבנדן שיפ". הפרק מתחיל במשחק פוקר, טיפוסי טיפוסי ומדליק לאללה . רק בדור הבא יש כזו פעילות. טוב, בוויאג'ר משחקים קצת בהולוגרמות, לא יותר מדי, בח"ע 9 זורקים בייסבול, אני לא מדבר על הסדרה המקורית. אבל הפוקר זה כמעט עמוד תווך בסדרה הזאת. זוכרים שקראשר התערבה עם רייקר וג'ורדי שאם היא מפסידה להם היא צובעת את השיער לחום ואם הם מפסידים, הם מורידים את הזקן?!
בכל אופן , מה שאני רוצה לומר זה שכל הצוות תמיד יושב ומדבר, פיקארד תמיד יקשיב לכולם ואז יוביל הלאה, זה סיסטמטי אצלו, זה היפה בו, זה מה שאנחנו רוצים לראות, זה מה שנותנים לנו לראות, כ"כ מקצועי. זה לא סתם שכל אחד מאיתנו היה הולך ולומד באקדמיה רק כדי להגיע ולשרת על ספינה עם קפטן כזה. נכון או לא ?!
אני אומר שפיקארד אחראי לפנטזיה הזו, אנחנו פשוט עוד לא יודעים את זה. בפרק יש ישיבה של כל הצוות ובה הם כבר יודעים על הקולות שנשמעים בלילה, באותו זמן שהחיישנים של הספינה קולטים משהו, את הקולות שלהם עצמם. יש משהו בחזרה על הסצינות שהחדירה לי עמוק את התודעה שצוות לעולם יתעלה על אדם יחיד, ושזו הדרך הטובה ביותר להנהיג ולפקד על אנשים. המצלמה עמדה כל פעם בזוית אחרת, ואז זה היכה בי. זה מה שאני אוהב כ"כ בדור הבא. זו הסיבה שהסדרה הזו מוכתרת לסידרה הטובה מכולן.
יהיו שיגידו אותו הדבר על קירק, באמת אין לקחת זכות ראשונים אבל האמת היא שאני פשוט לא מכיר אותו מהסדרה, רק מהסרטים, ואני אוהב כל אחד מהם. אבל נחזור לעניין, שבע עונות גדולות של חקירה, של התפתחות, של גדולה של מנהיגות, עוד שלושה סרטים מהממים. זה מה שהפרק הזה, סיבה ומסובב העלה אצלי כשראיתי אותו לא מזמן.