מעניין איך יהיה האלבום הבא של דרעי. או של מרגלית הר שפי. או של נמרודי. כשיצא "NO 4.", האלבום הקודם של הסטון טמפל פיילוטס, שהה בדיוק סקוט ווילנד בתאו, והכוונה היא לא לבפאלו. עכשיו הוא בחוץ, הוא בקטע של "אני עם אשתי אהבת חיי ובני, שמהרגע שהוא נולד בלה בלה בלה", והוא גם אמור להיות, לראשונה מזה שנים, נקי. לכו תדעו. עכשיו יוצא האלבום החדש של הפיילוטס, "שאנגרי-לה די דה" (אידיוטי בצורה גאונית פשוט, השם).
יש אנשים שנוטים לבטל בזריזות את הפיילוטס. מעבר להתנשאות הכללית מכל מה שגראנג'י (כן, אנחנו מגזר קיפוח), את הלהקה הזאת תמיד האשימו בחקיינות מעצבנת. אני, משום מה, תמיד נתתי להם את הכבוד. הם לא מעתיקים, הם מושפעים. ווילנד הזה, הוא פשוט נשמה מחפשת. אפשר להבין את המשקל הגדול שמקבלות תחנות התרבות בחייו.
אז אולי אני מתייחס לפיילוטס לפנים משורת הדין. תמיד אהבתי אותם, לא משנה עד כמה אלבומיהם יכלו להיות, לפעמים, רק חצי מצוינים.
האלבום החדש הוא חצי מצוין פלוס. לאורך כל הדיסק מחליף ווילנד מצבי רוח. הוא יכול לשנות חמש פעמים בשיר את האפקט שמולבש לו על השירה. הוא יכול לפתוח בשיר הרס כבד ורועש כמו "Dumb Love" שמתפקד כמעין תמרור אזהרה שלפני הכניסה לדיסק, ומיד לעבור ל"Days Of The Week" הקליל, שהוא האמא של כל הסינגלים החמודים (ושאני דבוק אליו כבר שבועיים). בכלל, חובב המזרקים הזה מוכיח ב"שאנגרי-לה" יכולת ורסאטילית לא מועטה, שמזכירה, גם אם רק ברוח הדברים, את מייק פאטון האגדי. לפחות בדרך שבא הוא מתפנה ללא שום קושי להחליף את הצליל הכמו ליין סטיילי (סולן אליס אין צ'יינז) שלו למשהו הרבה יותר חלק, ועם זאת לא פחות אמוציונלי, צליל שמאפשר לו הגשת שירים שקטים (והאלבום החדש מצטיין בכאלה).
אני לא חושב ש"שאנגרי-לה די דה" שומר על רמה אחידה מתחילתו ועד סופו. מה שכן, יש בו כמה רגעים מוזיקליים נהדרים שבהם אתה סולח למפיק ברנדן אובריאן על כך שהסתובב עם לימפ ביזקיט ואופספרינג. בכלל, לאלבומים (כמו זה) שבהם אובריאן משנס מותניים ומצטרף מדי פעם על איזה כלי, יש כבר נתוני פתיחה גבוהים. אל תשכחו מי ישב על המלוטרון ב"ברייקינג דה גירל" של הפפרז.
שווה ביותר. ראוי גם לציין מתוך התקליט את "Hollywood Bitch" ו"Too Cool Queenie" - שני שירי תוכחה שאין שמץ של ספק למי הם מופנים: קורטני לאב. דרך אגב, ראיתם "קורט אנד קורטני"?