אם ביקרתם באקרופוליס, פתחתם ספר על יוון העתיקה או הקשבתם למדריך טיולים נלהב במיוחד, יש סיכוי טוב ששמעתם את הסיפור הזה: בוני הפרתנון היו כל כך מתוחכמים, שהם הבינו שהעין האנושית משקרת לנו - ולכן בנו חלקים מהמקדש דווקא עקומים כדי שהם ייראו ישרים.
זה סיפור נהדר. הוא גם מופיע שוב ושוב בספרי אדריכלות, בהרצאות ובתיאורים של אחד המבנים המפורסמים בעולם. אלא שמחקר חדש טוען שיש עם הסיפור הזה בעיה די משמעותית: אף אחד לא הצליח להוכיח שהאשליות האופטיות שהיוונים ניסו לפצות עליהן בכלל קיימות.
פרופ' אלן גוריאלי מהמכון למתמטיקה באוניברסיטת אוקספורד בחן את הטענה באמצעות שילוב של גיאומטריה, הנדסה ומדע הראייה. במחקר שהתפרסם השנה ב-Royal Society Open Science הוא עבר על 12 "תיקונים אופטיים" שונים שיוחסו לפרתנון - ומצא שהם אינם נתמכים בראיות, או שהם קטנים מדי מכדי שאדם שעומד מול המקדש יוכל בכלל להבחין בהשפעתם.
למה לבנות רצפה עקומה?
אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר נמצאת בבסיס שעליו ניצבים עמודי הפרתנון. הוא אינו אופקי לחלוטין, אלא מתרומם בעדינות לכיוון מרכז המבנה - בקשת שגובהה כ-6 ס"מ.
במשך דורות הוסבר שהקימור הזה הוא תרגיל מתוחכם: קו אופקי ארוך אמור להיראות לעין כאילו הוא שוקע מעט במרכז, ולכן האדריכלים היוונים הרימו אותו בכוונה כדי שהצופה יראה קו שנראה ישר לחלוטין.
רק שלפי החישובים של גוריאלי, אין בסיס מדעי משכנע לקיומה של אותה אשליה מלכתחילה.
הוא גם מציע הסבר הרבה פחות מסתורי לקימור: שיפוע קל בבסיס יכול לסייע לניקוז מי גשם ולמנוע הצטברות של מים סביב העמודים. ייתכן גם שהקווים המעוגלים נבחרו פשוט מסיבות אדריכליות ואסתטיות - בלי שום ניסיון להערים על המוח האנושי.
ומה עם העמודים שנועדו "לעבוד על העין"?
מיתוס מפורסם נוסף נוגע לעמודים עצמם. הם אינם ישרים לחלוטין אלא מתעבים מעט באזור המרכז - תופעה אדריכלית המכונה אנטזיס.
ההסבר המקובל טוען שעמוד ישר נראה לעין כאילו הוא נעשה צר או קעור במרכזו, ולכן היוונים הוסיפו בליטה קלה כדי לפצות על האשליה.
בפרתנון, אלא שהבליטה המדוברת היא בסדר גודל של כ-18 מ"מ בלבד. לדברי גוריאלי, בתנאי צפייה רגילים ההבדל כה קטן עד שקשה מאוד להבחין בו, וגם במקרה הזה הוא לא מצא ראיה ניסויית לכך שהאשליה שהבליטה אמורה "לתקן" באמת מתרחשת.
אז איך הסיפור הזה שרד יותר מ-2,000 שנה?
אחד המקורות המרכזיים הוא האדריכל והמהנדס הרומי ויטרוביוס, שכתב על התאמות אדריכליות שנועדו לפצות על עיוותים חזותיים. אלא שוויטרוביוס חי מאות שנים אחרי בניית הפרתנון, שהושלם במאה החמישית לפני הספירה.
במאה ה-19, כשחוקרים החלו למדוד באופן מדויק את הקימורים הזעירים במבנה, הרעיון קיבל חיזוק חדש: אם העמודים והרצפה אינם ישרים, כנראה שהיוונים עשו זאת כדי לתקן את הראייה שלנו. משם הדרך לספרי הלימוד הייתה קצרה.
גוריאלי לא טוען שהקימורים מקריים או שהפרתנון פחות מתוחכם מכפי שחשבנו. הוא מערער על משהו הרבה יותר ספציפי - הסיפור שאנחנו מספרים כבר דורות כדי להסביר למה הם נמצאים שם.
והוא מסכם את זה בעקיצה לא רעה: הפרתנון אולי מלמד אותנו פחות על האשליות שהיוונים הצליחו לתקן - ויותר על הקלות שבה אנחנו עצמנו מתפתים להאמין בסיפורים מושלמים על מסתורי העולם העתיק.