האיום של "קרחון יום הדין" גובר: הסכנה לעליית מפלס הים גדולה משחשבו

לפי המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי Nature Communications, הקרחון עשוי לתרום לעלייה של כ-3 סנטימטרים במפלס הים עד שנת 2100 - פי שניים מההערכות הקודמות בתנאי אקלים דומים. ההכפלה מתייחסת לתרומתו של קרחון ת'ווייטס בלבד, ולא לעליית מפלס הים העולמית כולה.

המפתח להבנת הסכנה מסתתר דווקא מתחת לקרח: מי אוקיינוס חמים חודרים למרחק של קילומטרים מתחת לקרחון, מרימים אותו מעט בזמן הגאות ומאיצים את ההמסה שלו מלמטה. התופעה עצמה כבר הייתה מוכרת למדענים, אבל המחקר החדש מגלה עד כמה שילובה בתחזיות משנה את התמונה.

במשך עשרות שנים התבססו החוקרים על ההנחה שקיים גבול צר וברור בין חלקו של הקרחון שנשען על קרקעית הים לבין החלק שכבר צף במים. הגבול הזה מכונה "קו העיגון".

אלא שכבר בשנת 2024 חשפו מדידות לוויין תמונה מורכבת בהרבה: במקום קו גבול צר ויציב יחסית, קיים אזור רחב, המשתרע לעיתים על פני כמה קילומטרים, שבו מי ים חמים חודרים עמוק מתחת לקרח היבשתי.

במהלך מחזורי הגאות והשפל המים אף מרימים מעט את הקרחון, חודרים עמוק יותר מתחתיו וממיסים את בסיסו. כך נחלשת אחיזתו בקרקעית, והוא מסוגל לסגת מהר יותר לעבר היבשה.

כעת שילבו החוקרים את התופעה במודל ממוחשב חדש, המבוסס בין היתר על נתונים מלווייני המכ"ם של חברת ICEYE הפינית. התוצאה: תחזיות חמורות בהרבה מאלה שהתקבלו בעבר.

"כבר זמן רב שחוקרי קרחונים מבססים את ההנחות שלהם על קו העיגון, גבול צר, מוגדר ויציב ברובו, שבו הקרח נפרד מהיבשה ומתחיל לצוף על פני המים", הסביר ד"ר מתיאה פוינלי, החוקר הראשי. "כיום אנחנו מבינים שמתחת לקרחונים הגדולים הנשפכים לאוקיינוס מתקיימת מציאות אחרת".

כדי לבדוק את משמעות הממצאים, פיתחו החוקרים מודל ממוחשב חדש והשוו אותו למדידות שנאספו מאז שנות ה-90. בניגוד למודלים קודמים, שהתקשו להסביר את קצב נסיגת הקרחון, המודל החדש הצליח לשחזר בצורה מדויקת יותר את השינויים שנצפו בפועל.

אחד הממצאים המדאיגים ביותר במחקר קשור לרכס תת-ימי המכונה מוג'ינו, המשמש כיום כנקודת אחיזה טבעית שמסייעת לבלום את נסיגת הקרחון.

אלא שככל שמי הים החמים חודרים מתחת לקרח וממיסים אותו, האחיזה הזאת הולכת ונחלשת. אם הקרחון יתנתק מהרכס, הוא עלול להמשיך לסגת לעבר אזורים שבהם קרקעית הים הולכת ומעמיקה, עד שיגיע לרכס תת-ימי נוסף שעשוי לבלום אותו.

בסימולציות המבוססות על תצפיות הלוויין העדכניות, החוקרים מצאו סיכוי של כ-60% לכך שהקרחון יאבד את אחיזתו ברכס מוג'ינו עד סוף המאה. מדובר בהערכה התלויה בהנחות המודל, ולא בתחזית לקריסה מוחלטת של הקרחון.

"ברגע שהקרחון יתנתק מהרכס הזה, הוא ימשיך לסגת על פני קרקעית ים שהולכת ומעמיקה, עד שיגיע לנקודת הגובה הבאה", הסביר פוינלי.

פרופסור אריק ריניו, ממחברי המחקר באוניברסיטת קליפורניה, הסביר כי תחזיות קודמות התקשו לשחזר את קצב אובדן הקרח שנמדד בפועל, משום שחסרו בהן תהליכים פיזיקליים חשובים.

"המודל החדש שלנו, שכולל תיאור מלא יותר של התהליכים הפיזיקליים, מצליח להתאים למדידות ומפיק תחזיות גבוהות פי שניים מבעבר", אמר. לדבריו, התוצאות מצביעות על סיכון גדול יותר להצפות באזורי החוף בעשורים הקרובים.

המחקר החדש מצטרף לשורה של ממצאים מדאיגים שעליהם דיווחנו בעבר בוואלה, בהם סדקים הולכים ומתרחבים, מאות רעידות אדמה קרחוניות וזרמי מים חמים שמאיצים את ההמסה מלמטה.

ביוני האחרון דיווחנו גם על אזהרת חוקרים שלפיה מדף הקרח המזרחי של ת'ווייטס, מחסום קרח צף שעשוי לסייע בבלימת זרימתו לים, עלול להתפרק כבר במהלך 2026.

עם זאת, חשוב להבחין בין התפרקות מדף הקרח לבין קריסה מוחלטת של הקרחון עצמו. אובדן המחסום הצף אינו שקול להיעלמות כל הקרח היבשתי, וגם אינו צפוי להוביל לעלייה מיידית של 65 סנטימטרים במפלס הים. גם המחקר החדש אינו קובע שקריסה מוחלטת תתרחש עד סוף המאה. למעשה, החוקרים ביצעו את התחזיות בהנחה שתנאי האקלים והאוקיינוס יישארו דומים לאלה שנמדדו בעשורים האחרונים, מבלי להביא בחשבון התחממות נוספת בעתיד.

המשמעות מטרידה במיוחד: אפילו ללא התחממות נוספת, התהליכים שכבר מתרחשים מתחת לקרחון עלולים לגרום לאובדן קרח גדול בהרבה מכפי שהעריכו בעבר.

עלייה של שלושה סנטימטרים אולי נשמעת זניחה ביחס לממדי האוקיינוסים, אבל מדובר בתרומה של קרחון אחד בלבד, שמתווספת לעליית מפלס הים הנגרמת מהמסת קרחונים אחרים ומהתחממות מי האוקיינוסים. כל תוספת כזאת מגדילה את הסיכון להצפות באזורי חוף נמוכים.

ובעוד המדענים ממשיכים לעקוב אחר השינויים באנטארקטיקה, המחקר החדש מעלה אפשרות מדאיגה: הסכנה הגדולה ביותר הנשקפת מ"קרחון יום הדין" אינה רק מה שעוד עלול לקרות לו בעתיד, אלא גם מה שכבר מתרחש מתחתיו - ורק עכשיו מקבל ביטוי מלא יותר בתחזיות המדעיות.