אנשים שמתקרבים לסוף חייהם מדווחים לעיתים על חוויה שחוזרת שוב ושוב: הם רואים קרובי משפחה וחברים שמתו לפניהם, ולעיתים משוכנעים לחלוטין שהם הגיעו כדי להיות איתם. ד"ר כריסטופר קר, רופא הוספיס ורפואה פליאטיבית מבאפלו שבניו יורק, חוקר את התופעה כבר כמעט שלושה עשורים - ולדבריו, המטופלים שמספרים עליה בדרך כלל אינם שואלים אותו מה היא אמורה לסמל. מבחינתם, הם כבר יודעים.
קר וצוותו תיעדו לאורך השנים יותר מ-1,500 ראיונות עם מטופלים צלולים שהתקרבו לסוף חייהם. במחקרים שפרסם הוא מצא כי חלומות וחזיונות כאלה שכיחים בקרב מטופלי הוספיס, וככל שהמוות התקרב הופיעו בהם יותר ויותר אנשים שכבר מתו.
בריאיון לפודקאסט של אופרה ווינפרי סיפר קר כי לעיתים נאמר מעט מאוד בין המטופל לבין האדם המת שמופיע בחלום או בחיזיון. "כמעט שום דבר לא נאמר, אבל הכול כאילו מובן", הסביר. "אני עושה את זה כבר 27 שנה, ומעולם לא היה לי מטופל ששאל אותי: 'מה לדעתך זה אומר?'".
הם לא מתארים את זה כחלום רגיל
אחד המחקרים המרכזיים של קר, שכלל 59 מטופלי הוספיס, מצא כי 88% מהם דיווחו על לפחות חלום או חיזיון אחד לקראת סוף חייהם. כמעט מחצית מהחוויות התרחשו בזמן שינה, אך כמעט כל המשתתפים אמרו שהן הרגישו אמיתיות מאוד.
התוכן הנפוץ ביותר היה מפגש עם חברים או בני משפחה שמתו. חוויות שבהן הופיעו מתים היו גם המנחמות ביותר, וככל שהמטופלים התקרבו למותם הן נעשו שכיחות יותר.
חשוב להדגיש: המספר 88% אינו אומר ש-88% מהמטופלים ראו אדם מת, וגם לא שכולם מצאו את החוויה מרגיעה. במחקר, כ-60% מהחלומות והחזיונות תוארו כמנחמים או מנחמים מאוד, בעוד שכ-19% תוארו כמטרידים.
גם אין מדובר ב"סימן" שמאפשר לדעת שהמוות יתרחש בתוך מספר ימים. מחקרים על התופעה מצאו שחוויות כאלה יכולות להתחיל חודשים, שבועות, ימים או אפילו שעות לפני המוות.
אחת הנשים שהשתתפו בתיעוד של קר הייתה ג'ין. בתה ג'ולי סיפרה כי שבועות לפני מותה החלה אמה לראות את אמה שלה, שמתה כ-30 שנה קודם לכן, יושבת בכיסא בחדר.
"אמא יושבת בכיסא בצד השני של החדר", נזכרה ג'ולי שאמה אמרה לה. "היא מחכה לי ורוצה שאדע שהיא תהיה שם בשבילי".
בחוויה אחרת תיארה ג'ין אנשים שעברו לאט לצד מיטתה ונגעו בידה. בצד אחד היו אנשים שלא הכירה, ובצד האחר הופיעו בני משפחתה שמתו - בהם אמה, אביה, דודה וגיסה.
עוד בנושא
אחות טיפול נמרץ: "רגע לפני הסוף אנשים אומרים אותם דברים בדיוק"
אחות שהייתה עדה למאות מקרי מוות חושפת: מהי משאלתם האחרונה של רוב המתים
לא תמיד מגיע מי שהייתם מצפים לראות
לדברי קר, אחד הדברים המסקרנים הוא שהדמויות שמופיעות אינן בהכרח קרובי המשפחה המתבקשים ביותר. אדם עשוי לראות את אמו אך לא את אביו, או בן זוג מסוים מתוך כמה מערכות יחסים שהיו לו במהלך חייו.
קר סבור כי התוכן קשור לא פעם למערכות היחסים שהיו משמעותיות ביותר עבור המטופל ולדברים שנותרו לא פתורים בחייו.
ג'ין, למשל, סיפרה שמערכת היחסים שלה עם אמה לא תמיד הייתה טובה. אבל לקראת הסוף היא ראתה אותה שוב ושוב ואמרה ש"השלמנו בסוף".
לדברי קר, רבים מגיעים לסוף חייהם כשאיתם אובדן, אשמה, חרטה, יחסים שנשברו או תחושה שמעולם לא קיבלו סליחה. הוא מתאר את החוויות הללו ככאלה שלעיתים מאפשרות לאדם להגיע לתחושה של השלמה. "אתה נושא איתך אובדן", אמר. "אנשים שאיבדת נשארים בלב שלך, ואז הם חוזרים אליך. יש בזה סוג של ריפוי".
אז מה בעצם גורם לחזיונות האלה?
קר אינו טוען שהמחקר מוכיח שהמתים באמת חוזרים לבקר את יקיריהם, וגם המדע אינו יכול לקבוע שמדובר בהוכחה לחיים אחרי המוות.
החוקרים מתייחסים לתופעה כאל "חלומות וחזיונות של סוף החיים", ומנסים להבדיל בינה לבין הזיות הנגרמות מדליריום, תרופות או מחלה. בעוד שדליריום מלווה בדרך כלל בבלבול, חוסר התמצאות ומצוקה, רבים מהמטופלים שמתארים את החוויות האלה צלולים ומוצאים בהן משמעות ונחמה.
סקירות מחקריות עדכניות מצאו שהתופעה מופיעה בשיעורים משתנים מאוד בין מחקרים, ולכן עדיין אין דרך לקבוע עד כמה היא נפוצה בכלל אוכלוסיית הגוססים.
קר עצמו מתאר את המוות כתהליך הדרגתי ולא כרגע חד ודרמטי. לדבריו, מטופלים נוטים לישון יותר ויותר ככל שהם מתקרבים לסוף, ובמקביל החלומות והחזיונות עשויים להפוך חיים ומשמעותיים יותר.
מה בדיוק קורה שם - המוח שמעבד זיכרונות, מנגנון פסיכולוגי שמסייע לנו להתמודד עם המוות, או משהו שאין למדע עדיין דרך להסביר - קר אינו מתיימר לדעת. אבל אחרי אלפי ראיונות, דבר אחד ברור לו: עבור רבים מהמטופלים, האנשים שאיבדו במהלך חייהם אינם נעלמים דווקא ברגע שבו הם הכי זקוקים להם.