זה התחיל כניסוי שאפתני בשאלה שנשמעת כמעט בלתי אפשרית: האם אפשר ללמד דולפין לדבר אנגלית? אבל בתוך כמה חודשים, המחקר שמומן בין היתר בידי נאס"א כבר כלל בית מוצף, צעירה שחיה כמעט מסביב לשעון עם דולפין זכר - וקשר אינטימי שהאפיל בסופו של דבר על כל מה שהחוקרים ניסו להשיג.
מרגרט האו לובט הייתה בתחילת שנות ה-20 לחייה כאשר שמעה בסוף 1963 על מעבדה מסתורית לחקר דולפינים באי סנט תומאס שבאיים הקריביים. בתחילת 1964 היא פשוט נסעה לשם ושאלה אם תוכל לעזור. לא הייתה לה הכשרה מדעית, אבל מנהל המעבדה, האנתרופולוג גרגורי בייטסון, התרשם מהיכולת שלה להתבונן בהתנהגות בעלי החיים ולתעד אותה.
במעבדה חיו שלושה דולפינים - סיסי, פמלה ופיטר. דווקא פיטר, זכר צעיר שהגיע לבגרות מינית, הפך לשותף המרכזי בניסוי יוצא הדופן של לובט.
היא הציפה את הבית ועברה לגור איתו
מי שעמד מאחורי הפרויקט היה מדען המוח ד"ר ג'ון לילי, שכבר בשנות ה-50 וה-60 השתכנע כי לדולפינים יש יכולות תקשורת מפותחות במיוחד. הוא קיווה לגרום להם לחקות צלילים אנושיים, ואפילו לדבר.
הרעיון עניין גם חוקרים שעסקו בשאלה כיצד האנושות תוכל יום אחד לתקשר עם חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. אם קשה כל כך לפצח תקשורת עם מין אינטליגנטי שחי לצדנו על כדור הארץ, מה יקרה כשננסה לדבר עם יצור מעולם אחר? העניין הזה סייע ללילי לקבל מימון מנאס"א ומגופים ממשלתיים נוספים.
בקיץ 1965 לקחה לובט את הניסוי צעד רחוק במיוחד. הקומה העליונה של המבנה נאטמה והוצפה בכמה עשרות סנטימטרים של מים, כדי שפיטר יוכל לשחות בתוכה בזמן שהיא חיה ועבדה לצדו. היא ישנה על משטח מוגבה, כתבה ליד שולחן שנתלה מעל המים ובילתה איתו שישה ימים בשבוע.
פעמיים ביום היא ניסתה ללמד אותו לחקות מילים. אחת המשימות הקשות במיוחד הייתה לגרום לו לומר "Hello Margaret". הצליל M היה כמעט בלתי אפשרי עבורו, ולובט סיפרה שפיטר ניסה לייצר אותו באמצעות אוויר שיצא מפתח הנשימה שלו.
אבל ככל שהשניים בילו יותר זמן יחד, בעיה אחרת התחילה להפריע לשיעורים.
עוד בוואלה
הגבר שקיים יחסי מין עם דולפינה מדבר לראשונה: "היא פיתתה אותי"
לכתבה המלאה
"מבחינתו זה היה מיני - מבחינתי לא"
לדברי לובט, פיטר החל להתחכך בברכיים, בכפות הרגליים ובידיים שלה. בתחילה, כשהתעורר מינית, היא הייתה מעבירה אותו למתחם שבו שהו שתי הדולפינות האחרות. אלא שההעברות האלה קטעו שוב ושוב את העבודה. בסופו של דבר, סיפרה לובט שנים לאחר מכן, היא החלה לספק לו גירוי מיני באופן ידני כדי שיוכלו להמשיך בשגרת הלימוד.
"מבחינתו זה היה מיני - מבחינתי לא. חושני אולי", הסבירה. לדבריה, היא ראתה בכך עוד חלק מהחיים המשותפים עם פיטר ולא מערכת יחסים מינית במובן האנושי. "זה הפך פשוט לחלק ממה שקורה, כמו גירוד שצריך לגרד ואז ממשיכים הלאה".
לובט גם הדגישה שהדבר לא נעשה בסתר ושאנשים אחרים במתקן יכלו לראות את המתרחש.
הפרט הזה הפך ברבות השנים לחלק המפורסם ביותר בסיפור, אבל גם לעיוות שלו. לובט לא טענה שקיימה יחסי מין עם פיטר כפי שהביטוי מובן בדרך כלל, והיא עצמה התנגדה לאופן הסנסציוני שבו הסיפור הוצג לאחר מכן.
במקביל, לילי ביצע ניסויים שנויים במחלוקת נוספים והזריק LSD לחלק מהדולפינים. לובט התנגדה לכך והתעקשה שפיטר לא יקבל את הסם. לדבריה, לילי נענה לבקשתה, אך שני הדולפינים האחרים כן נחשפו ל-LSD.
ואז פיטר נלקח ממנה - והסוף שלו היה טראגי
עד סתיו 1966 החל העניין של לילי בניסוי הדיבור לדעוך, והמימון למעבדה נפסק. פיטר הועבר למתקן אחר של לילי במיאמי, שם הוחזק במכל קטן בהרבה ובתנאים פחות נוחים.
כעבור כמה שבועות קיבלה לובט שיחת טלפון מלילי. לדבריה, הוא אמר לה שפיטר "התאבד".
דולפינים אינם נושמים באופן אוטומטי לחלוטין כמו בני אדם, ולכן הם מסוגלים להפסיק לעלות לנשום. פעיל הדולפינים ריק או'בארי השתמש גם הוא במונח "התאבדות" כדי לתאר את מותו של פיטר, והווטרינר של המעבדה אף סבר שהפרידה מלובט השפיעה עליו קשות.
עם זאת, אי אפשר לדעת מה הייתה "כוונתו" של הדולפין, ולכן הטענה שפיטר התאבד משברון לב נותרה פרשנות של האנשים שהכירו אותו - לא עובדה שניתן להוכיח.
לובט נשארה בסנט תומאס, נישאה לצלם שתיעד את הניסוי ובהמשך אף חזרה לגור במבנה שבו חיה עם פיטר.
יותר משישה עשורים אחר כך, הניסוי לא הצליח ללמד דולפין לדבר אנגלית ולא פתר את השאלה איך נתקשר יום אחד עם חייזרים. אבל הוא כן הפך לאחד הפרקים המוזרים והשנויים במחלוקת בתולדות המחקר על תקשורת בין בני אדם לבעלי חיים - בעיקר בגלל מה שקרה כאשר החוקרת והדולפין הפסיקו להיות רק מורה ותלמיד.