במשך דורות חזרו הניאנדרטלים שוב ושוב לאותה מערה בצפון ספרד. בכל אביב הם הגיעו אליה, הקימו מחנה, צדו בעלי חיים, עיבדו עורות ועץ, הכינו כלי אבן וחיו שם עם ילדיהם. כשהחורף התקרב והמערה התמלאה במים, הם עזבו - ואז שבו אליה בעונה הבאה.
ואז, לפני כ-46 אלף שנה, הם הפסיקו להגיע.
כ-10,000 שנה מאוחר יותר נכנסה למערת פראדו ורגאס אוכלוסייה אחרת לגמרי: הומו ספיינס, בני המין שלנו. הממצאים במקום מציירים לכן תמונה יוצאת דופן של שני מיני אדם שהשתמשו באותו מרחב בתקופות שונות - אך ככל הידוע מעולם לא נפגשו שם.
עונת החפירות האחרונה במערה, באזור בורגוס שבצפון ספרד, הרחיבה משמעותית את השטח שנבדק בשכבת ההתיישבות הניאנדרטלית. החוקרים כבר אספו ממנה יותר מ-1,500 כלי אבן ושרידי בעלי חיים, שמאפשרים להם לשחזר בפרטים הולכים וגדלים את חיי היומיום של אחת האוכלוסיות הניאנדרטליות האחרונות שחיו באזור.
הם לא רק עברו שם
החוקרים סבורים שפראדו ורגאס לא הייתה תחנת מעבר מזדמנת. הממצאים מעידים שהניאנדרטלים חזרו אליה שוב ושוב, השתמשו באותם מקורות חומרי גלם ושמרו על דפוסי התנהגות דומים לאורך זמן.
הם צדו בין היתר שורי בר, ביזוני ערבות, חזירי בר, סוסים ואיילים. על עצמות רבות נמצאו סימני חיתוך וחבטה, שמעידים כי בעלי החיים בותרו במקום וכי עצמות ארוכות נופצו כדי להגיע למח שבתוכן.
כ-95 אחוז מכלי האבן שנמצאו בשכבה עשויים מצור. לצד כלי חיתוך התגלו גם מגרדים וכלים אחרים ששימשו ככל הנראה לעיבוד עורות ועץ.
אבל אחד הממצאים הקטנים ביותר מספר אולי את הסיפור האנושי ביותר: שן חלב של ילד ניאנדרטלי שנמצאה במערה בעבר. היא מראה שלא רק קבוצות של ציידים בוגרים הגיעו למקום, אלא קהילה שבה היו גם ילדים.
מחקרים אחרים אף העלו את האפשרות שילדים ניאנדרטלים אספו מאובנים וקונכיות עתיקות, בדומה לאופן שבו ילדים כיום אוספים אבנים, צדפים או חפצים שמושכים את תשומת לבם.
גם לפני 46 אלף שנה ידעו למחזר
אחד הדברים הבולטים בפראדו ורגאס הוא מה שהחוקרים מכנים "כלכלת מיחזור".
במערה נמצאו יותר ממאה כלי עצם ששימשו לחידוד מחדש של כלי האבן. במקום להשליך להב או מגרד לאחר שהקהה, הניאנדרטלים תיקנו אותו, השחיזו אותו והמשיכו להשתמש בו.
הממצאים האלה מצטרפים לתמונה של אוכלוסיות ניאנדרטליות קטנות שחיו בקבוצות נפרדות יחסית, עם טריטוריות מוכרות ומסורות שעברו לאורך זמן.
שכבת ההתיישבות האחרונה שלהם במערה מתוארכת לסביבות 46 אלף שנה לפני זמננו. זמן לא רב לאחר מכן נעלמו הניאנדרטלים מהאזור.
ואז הגיע המין שלנו
בשכבות צעירות יותר של המערה נמצאו שרידי מדורות הקשורות להומו ספיינס. הן מתוארכות לכ-35 אלף שנה לפני זמננו - בערך 10,000 שנה אחרי שהניאנדרטלים חדלו להשתמש במקום.
באזורים אחרים באירופה ובאסיה אנחנו יודעים ששני מיני האדם נפגשו ואף התרבו זה עם זה, והעדות לכך נשארה בדנ"א של אוכלוסיות אנושיות רבות עד היום.
אבל פראדו ורגאס מספרת סיפור אחר. לפחות לפי הממצאים שנחשפו עד כה, בני האדם המודרניים הגיעו אל המערה רק אלפי שנים אחרי שהניאנדרטלים כבר נעלמו ממנה.
במשך דורות הייתה המערה מקום מוכר שאליו הם ידעו לחזור מדי שנה. אחר כך, מסיבה שאיננו יודעים בוודאות, הם פשוט הפסיקו להגיע.
אלפי שנים מאוחר יותר נכנסו בני אדם אחרים לאותו חלל, הדליקו בו אש והפכו - בלי לדעת זאת - לדיירים החדשים של מקום שהיה פעם ביתם של קרובי המשפחה הקדומים שלנו.