זה מסוג הסיפורים שקורים פעם בחיים. דבורה בראון יצאה עם בתה, פליסיטי, ליום ניקיון חופים שגרתי בחוף וורטון המרוחק במערב אוסטרליה. הן "מילאו טנדרים על גבי טנדרים בזבל" לאורך השנים, אבל הפעם, בין כל הפסולת, הן הרימו בקבוק זכוכית אחד שהתברר כקפסולת זמן נדירה. בתוכו התגלגלו שני מכתבים ספוגי מים, שנכתבו לפני 108 שנים, ב-1916, על ידי שני חיילים בדרכם למלחמת העולם הראשונה.
בתקשורת המקומית דווח שהמכתב הראשון, שנכתב בעיפרון, היה מהחייל הדרום אוסטרלי מלקולם אלכסנדר נוויל, והוא יועד לאמו. הוא נחתם במיקום המצמרר "אי שם בים". רישומים הראו שהוא היה על סיפון האונייה HMAS Ballarat, שהפליגה מאדלייד שלושה ימים לפני כתיבת המכתב.
במכתב, נוויל ניסה להרגיע את אמו וכתב שהאוכל בים "ממש טוב", למעט ארוחה אחת ש"נקברה בים" (הוא לא פירט). הוא חתם במילים מלאות האירוניה הטרגית: "הספינה מיטלטלת וקופצת, אבל אנחנו מאושרים עד הגג (happy as Larry). בנך האוהב, מלקולם".
המציאות, כפי שקורה לעתים קרובות במלחמה, הייתה טרגית: מלקולם נהרג בקרב בצרפת באפריל 1917, פחות משנה לאחר שזרק את הבקבוק לים, בגיל 28.
לאחר שנתנה למסמכים הרטובים להתייבש בזהירות, בראון גילתה מכתב שני, ששרבט החייל ויליאם קירק הארלי. הוא היה קצר יותר וציין שהחיילים נמצאים "אי שם במפרץ". בניגוד לגורלו של חברו לספינה (ולבקבוק), הארלי שרד את המלחמה, חזר הביתה והקים משפחה.
עוד מכתבים שנמצאו בים
סיפור שמתחיל בניקיון זבל מסתיים בחיבור היסטורי מרגש. בראון, המוצאת, לא הסתפקה בגילוי. היא הצליחה לאתר ברשת את אחיינו-רבא של נוויל (החייל שנהרג) ואת נכדותיו של הארלי (החייל ששרד).
כעת, היא מתכננת לשלוח להם את המכתבים המקוריים בדואר. "זה פשוט נפלא," היא סיכמה. "אנחנו נשמור את הבקבוק, ואת המכתב המקדים של מלקולם שהופנה 'למוצא'".